הסוד נמצא בהבנה נכונה של מקורות הסבל שלנו והסילוק שלו, ועל ידי כיבוי הרצונות בעלי העוצמה המופרזת שמגיעים יחד עם התמכרות נואשת למה שנדמה לנו שיושיע אותנו. ובמקום זאת, קבלה באהבה של מה שיש: פלא ונס, על ידי חיבור אל הדממה בתוכנו.

מאד חשוב לנו להכיר את מקור הכאב שלנו, לשהות בחברתו – להתבונן בו / ולדעת אותו. רק כך הכאב מתמוסס. וזה קורה כך גם עם היחס שלנו אל סבל של אנשים סביבנו. ואז מתפתחת בתוכנו חמלה, ונעלמת מחיינו הבדידות הגדולה שכולנו פוגשים בקיום האנושי.

​

• להפנים את זה שהכל קורה מעצמו – כולל מה שאנחנו עצמנו עושים. לכן אין סיבה לכעוס/  אין מקום לרגשי אשמה/להיעלב/ ולקחת דברים באופן אישי. שום דבר לא אומר עלינו כלום! כך נגזר! 
  כי חשוב מאד להבין: אולי זה הדבר שהכי חשוב בחיינו לראות ולהבין: אין בנו/בחיינו מישהו שהוא "אני"/ "מרכז" – מי שחשבנו שמחליט/שולט באירועים! הכל קורה מעצמו! יש לנו אשליה שאנחנו עושים/מחליטים/יוזמים/ מנהלים! זאת אשליה!  ואנחנו רק צריכים להתבונן שוב ושוב במה שקורה ולהגיד: "ככה זה!"

• חשוב להשקיט את החשיבה בתוכנו. להפסיק להאמין למה ש"המיינד" שלנו אומר לנו. החשיבה מתמקדת תמיד – בהיותה חלק מאינסטינקט הישרדותי – במה שאין לנו. בסיפורים שליליים/ רצונות מוגזמים/ השוואות/ קנאה במי שיש להם/ התנגדות/ וויכוח עם החיים/ מאבק/ התגוננות, ומופעלת על ידי התניות תרבותיות שאימצנו. שנראות כאמת מוחלטת/ חוקי טבע. אבל הן אינן כאלה.

• מה שמיטיב איתנו ומייצר שקט/שלום בתוכנו, זה אמירת "כן!" כשמגיעים אלינו אובייקטים רצויים אנחנו אומרים: "כן!" וחווים שמחה. השמחה מגיעה מה "כן" – ואנחנו בטעות חושבים שהיא הגיעה מהאובייקטים שקיבלנו. כי הסוד הכי חשוב לשקט הנפשי ולשמחת החיים שלנו, הוא שאנחנו צריכים מעט מאד כדי לחיות בטוב. המפתח נמצא בטפוח מצבי תודעה מיטיבים (ראיית היופי  והשפע, אהבה, נדיבות וחמלה) ולא בהשגת אובייקטים.

קרן ארבל מבטאת את תמצית הדברים באופן מאד מזוקק בספרה: "דברי הבודהא" (עם שינויי עריכה קלים): הבודהא הראה לנו את האפשרות להפסקה מוחלטת של אי – הנחת על ידי ראייה חודרת של טבע התופעות. שילוב של פילוסופיה – תובנות עומק עם פרקטיקה. שחרור באמצעות תרגול של אי היאחזות. במקום להחזיק בדברים כמקור ליציבות/ביטחון/ וסיפוק, במקום זאת לוותר עליהם ולמצוא חופש מוחלט שאינו מותנה בדבר.

ההזדהות שלנו (שהיא תנועה למציאת זהותנו) חיפוש בטחון בגוף/ בהנאות/ הרגלים/אנשים/ חפצים  - מספקים ביטחון כוזב.

לב הדהרמה: תירגול מדיטציה – טבעה המשחרר של ההתבוננות בתודעה, שמאפשרת הבחנה במקורות הפסיכולוגיים של הסבל ואי הנחת: שהם ההשתוקקות/ ההיאחזות / וההתנגדות למה שיש. וזה מביא להחלשותם. ברגעים אלה יש נוכחות של שקט/בהירות ושלווה, שמתוכם יכולה להתעורר שמחה והנאה שאינן תלויות באובייקטים. כמו במגע עם טבע/אומנות/מוזיקה/ואדם אהוב.

כל אלה מביאים ל: החלשה של התעתוע ולהצצה/טעימה של  ה"ניבאנה" (השחרור) – וזהו תהליך ספיראלי. כי השהייה במצבים מדיטטיביים מטהרת את התודעה, ואז ההיחשפות האינטימית לאפשרות של שהייה במצב מנטאלי חופשי ושלוו (מעין "עולם הבא") – עם ההחלשות של החוויה האנושית היסודית של תחושת חסר/ ופגימות, מאפשרת נטישה של המצבים המנטאליים המזיקים של היאחזות/ והתמכרות, ואת השחרור המוחלט מהם.
הסמדהי (הריכוז העמוק שנחווה במדיטציה) הוא מפגש עמוק עם טעם החופש מהתנועה המנטאלית של התנגדות/ השתוקקות והיאחזות.

התובנות העיקריות של  הבודהא שהן עיקרי הראייה וההשקפה הנכונה:

• אין "אני" עצמאי נפרד וקבוע. יש התבוננות בלי מתבונן. חשיבה בלי חושב  כלומר יש שחרור מהצורך לחפש/לתחזק ולקיים עצמיות קבועה מכל סוג  שהוא. אין "אני" עצמי נפרד וקבוע – אלא התהוות מתמדת בתוך קשר גומלין. ​תחושת העצמי לא נוצרת על ידי "האני", אלא להיפך תחושת :האני" נוצרת על ידי ההיאחזות. העצמי שלנו הוא משהו שמשתנה כל הזמן בתלות עם כל ממה שקורה סביבנו.

• הכל קורה באופן שנגזר מכל מה שקורה סביבנו וכל מה שקרה בעולם מאז המפץ הגדול. שום דבר שקורה לא יכול היה שלא לקרות. כלל ההתפתחויות והאירועים בתוכנו וסביבנו הם תולדות של התניות, נסיבות, ואירועים חיצוניים. כי הכל קשור לכל.
  מה המשמעות המעשית והרגשית של זה? המשמעות היא שמי/מה שעומד מאחרי כל התפתחות בחיינו – זה היקום כולו. וזה חל גם לגבי יוזמות ובחירות אישיות שלנו. היקום כולו על כל מרכיביו חובר לכל מה שאנחנו פוגשים ומניע אותנו – דרך רצונות  שהיקום מעורר בנו – לפעול באופן שאנחנו מזהים בעצמנו כרצונות/תשוקות/כמיהות/דחפים לנוע להיכן שנכון לנו.
  לכן: ראוי לנו לחוות יותר שקט ופחות מאבק פנימי, יותר קבלה של עצמנו ושל חיינו, ללא ביקורת עצמית ומאבק פנימי. גם התנועות האישיות שלנו – אינן באמת אישיות – גם אם הן נחוות ככאלה. לכן, כמו שאחד המורים שלי – פרנסיס לוסיל – אומר:    All phrase and all blame go to God
  מורה אחר שלי : Ajahn Sumedo   אומר: Don't take yourself personally!  - כלומר אל תזדהה בעוצמה רבה עם הדעות שלך ועם הבחירות שלך. כי הם לא באמת שלך – ולא באמת מי שאתה. כשפוגשים סביבנו אנשים עם בחירות ואופני קיום שמעוררים בנו מחשבה: " הלוואי שגם אני הייתי חווה את החיים באופן כזה!" – יועיל לנו להזכיר לעצמנו, שאותו יקום מניע אדם אחד לפעול ולהתבטא בצורה אחת, ואדם אחר מונע על ידי היקום לפעול באופן אחר או הפוך. ככה זה! אין כאן מקום לגאווה או בושה או רגש אשמה. ככה זה! שום דבר כאן אינו "אישי"!
  "הבחירות" של היקום מביאות לחלקנו הנאות, שמחות ואושר, ולחלקנו כאב ועצב. אך לא מעבר לכך: אין מקום לבושה/ גאווה/ או רגשי אשמה. כי אם נתבונן בסבל האנושי, נוכל לראות שהוא לא מגיע בעיקרו ממה שנפל בחלקנו (או לא) אלא מהתגובה שלנו לכך עם המחשבה על "מה זה אומר עלינו"
   

​

​