בגלל טיבעו האמיתי של המרדף אחרי ההצלחה (השעבוד ל "אגו") מגיעים יחד איתו כמה דפוסי התנהגות נוספים:

• השוואה בלתי פוסקת ביננו לבין אחרים סביבנו (קנאה או טינה).

• תחרות/השאיפה להיות יותר (משהו) מהשאר.

• דיכדוך כשהתמונה לא נראית מספיק טוב.

• חרדה כשאנו חוששים מתוצאות "המשחק".

• גם כשאנחנו זוכים  - דאגה שהכל יילקח מאיתנו מחר.

רוחניות אינה מערך של אמונות, דעות ותאוריות על החיים והעולם, לא רעיונות ניו אייג' מתקתקים ומלאי אהבה ואופטימיות, ואין לה קשר לשום דבר מהסוג של: תיקשור, קלפים, נומרולוגיה או קבלה מעשית. לא מדובר בחיפוש ובנסיון למצוא "טריקים" שיעזרו לנו לתחמן את העולם (ובוראו) על מנת לממש רצונות שלנו, להגשים חלומות שלנו, ולזכות בהגנה מצרות, מחלות או כאב. רוחניות קשורה רק לסוג של מצב הכרתי, שבו יש לנו מודעות למימד של החיים שמעבר להיבטים החומריים והמעשיים. לא ניתן להגדיר את המימד הזה במילים ובמושגים. במימד זה איננו עושים שימוש בעולם, או אפילו מנסים לצבור התנסויות בו או ידע לגביו. במימד הזה אין תכלית ואף לא רצונות או ציפיות, אין בו סדר ואין בו סיבה ומסובב . בקושי ניתן לנו לדבר עליו עם אחרים – כל כך הוא אישי ופרטי וחד פעמי. אי אפשר לתת לו טעם ופשר, אבל הוא מעניק טעם ופשר לכל שאר החיים.

מובנה בנו דפוס מאד חזק של יצירת דרמה והתנגדות למה שקורה/בכיינות/ורחמים עצמיים.
אלה מחזקים בתוכנו את תחושת הזהות העצמית ובאופן "דפוק", בגלל התנסויות שמקורן בדרך כלל בילדות שלנו, אנחנו חושבים שזה ישיג לנו משהו.

בעולם הלב ערכם של דברים הוא פנימי, ואינו נבחן על ידי האופן שבו הם מוערכים על ידי העולם.

אנחנו תופשים את החשיבה שלנו כפעילות רצונית שאנחנו יוזמים ומבצעים. אולם למעשה החשיבה לא נעשית על ידינו אלא קורית לנו – כמו הנשימה והעיכול.

ברגע שאנחנו מתחילים להתייחס אל הסבל שלנו כמשהו שאנחנו מייצרים, ולא העולם מחוץ לנו, הוא פוחת מייד או אף ניפסק.

כשאנו מאתרים בתוכנו המולה, אי שקט או מתח, אנחנו נקראים להסתכל פנימה אל תוך עצמנו, ולבחון מהו הדבר/המעשה או המחשבה שמוציאים אותנו משיווי המשקל שלנו. זהו חלק ממנגנון המצפן שלנו שמכוון אותנו לפעולה ולכוונה נכונה.

לאהבה אין סיבות. כל הגורמים שנראים לנו כעומדים ביסודה ומאחריה אינם באמת הסיבות לאהבה. זה נכון ביחס לאהבה בין בני אדם וגם  ביחס לכל סוגי האהבה האחרים.

ערכם של דברים נקבע רק על ידי האושר והשלווה שהם מעוררים בנו. כל חוויה במימד הזה הינה חד פעמית ולא ניתנת למדידה או השוואה לחוויות אחרות.

רבים מאיתנו שחווים קשיים בחייהם, מפתחים ציפייה שהעולם יביא שפע אל חייהם במטה קסמים, מבלי לקחת כל אחריות ליצירת שפע בעצמם.
בכך אנחנו שוכחים את חובתנו לבנות לעצמנו "עולם", בחריצות ובהתמדה, שיהיו בו אהבה ושפע (כדי לקבל יש לתת!)

כל דבר שקורה בעולם הוא תוצאה של אינסוף שרשראות של גורמים והתרחשויות, ולפיכך שום דבר לא יכול היה לקרות אחרת מכפי שקרה. אחד התרגולים בעלי הכוח הרב ביותר לתרום לחיינו הוא התרגול של "קבלת המציאות" מה שנקרא במקומותינו "לזרום עם החיים". כולנו מכירים בתבונה שיש באופן ההתנהלות הזה, אבל לא בהכרח מכירים בכך שזה משהו שאפשר לתרגל ולהפוך להרגל.

הרוח מבקשת מאיתנו לחיות פחות מתוך חיפוש של הישגים והשלטת רצוננו על המציאות ויותר מתוך קשב, קבלה, וזרימה עם מה שקורה.ראוי לא להכנע לדחף לדעת כל הזמן כמה שיותר. יש ערך לאי – הידיעה ולהשארות בשאלה והתמיהה. הצמדת התוויות של "טוב" "ורע" לכל דבר בעולם שקורה בחיינו, היא החטא הקדמון של האכילה מעץ הדעת, שבגללו גורשנו מגן עדן.  התובנה במיתוס הזה היא שהרגל זה מביא לאובדן של החיות שלנו, מרדד את העולם שלנו והופך אותו לצחיח.

מרבית המתח והחרדה שלנו נובעים מכמה עיוותים:

• הפרזה בחשיבות של דברים שניתפשים  כיכולים להילקח מאיתנו.

• הפרזה בהערכת היכולת שלנו להשיג את מטרותינו – רק בגלל שכך אנחנו רוצים.

• ולפעמים חוסר אמונה במעט היכולת שכן נמצאת ברשותנו.

האגו שלנו, הוא שליח מטעם הרצונות והיצרים שלנו, והוא פותח כאמצעי למימושם: על ידי  חתירה להשגת המשאבים והיכולות שנדרשים לשם סיפוקם, ולצורך הבטחת הקיום שלנו. אבל הגולם קם על יוצרו! במקום שהוא "יעבוד" עבורנו, אנחנו מוצאים את עצמנו "עובדים" בשבילו. במקום לפעול כל הזמן מתוך הרצון שלנו (להשיג ולרכוש דברים), טוב יהיה לנו יותר אם נפעל מתוך הלב שלנו (לפי מה שאנחנו אוהבים), ומתוך מה שאנו חשים שאנו נקראים לעשות.אנחנו נוטים לקחת את מה שקורה לנו באופן "אישי". האנשים סביבנו בדרך כלל לא עושים "לנו" שום דבר! הם רק עושים!

קיים אצלנו עיוות בדחף להאשים אנשים ובסירוב לסלוח להם כשהם פוגעים בנו.  התוצאה: אנחנו לכודים בכאב שלנו ובתחושת הקורבניות. מקור כל "הפשעים" הוא חוסר מודעות, לכן אין שום מקום להאשים ולכעוס. כל מה שנעשה "נגדנו" נעשה מתוך חוסר מודעות.

אי אפשר אף פעם (באמת) ללמוד שום דבר מאנשים ובוודאי לא מספרים. הלימוד יכול להיעשות אך ורק דרך ההתנסויות שלנו בחיינו. ("מבשרי אחזה אלוה")

ההכרה באמת מתחילה בדרך כלל לאחר אכזבה גדולה "מהעולם" וממה שהוא מציע, ועם היווצרות של אי נחת ממנו.

 

התובנה אולי החשובה ביותר לחיינו היא: שיש לנו בחירה ביחס לאופן שבו אנחנו חווים את החיים! יש לנו מעט מאד בחירה ביחס לנסיבות החיים שלנו : כישורים, מראה, בריאות, ואפילו האופי והמזג שלנו.  אבל יש לנו בחירה אינסופית ומוחלטת באשר להתייחסות שלנו אל מה שהחיים מביאים אל סף דלתנו.
רובנו מתנגדים לרעיון הזה ואפילו מתקוממים נגדו וכועסים כאשר מציעים לנו לאמץ את התובנה הזאת. אבל הוא מאד נכון – מי שמרגיש מסכן ואומלל בוחר להרגיש כך - אך יכול תמיד גם לבחור אחרת! זה עלול להיות לפעמים מאד קשה לשנות בחירה והרגלים כאלה, ולהצריך תרגול ממושך ומאמץ עצום – אבל זה נתון לבחירתנו.

האגו אוהב להרגיש "יותר" ו"מיוחד". לכן הוא מייצר דחף בלתי נשלט לתחרותיות, וגם מוצא כל הזמן "אויבים" ,מתלונן על כל העולם ומוצא בו דופי.

"אין דבר שלם יותר מלב שבור..." – כשהלב נשבר – כשהכל נלקח מאיתנו – המיינד נעצר ואז לפעמים מתאפשר לנו, למרות הכאב,  חיבור ליופי/אהבה/ושמחה – שעבור החוויה שלהם לא נידרשים כח והישגים.

אחד ממקורות הסבל העיקריים שלנו הוא הנתק מהמקור שלנו, שהוא זה המעניק לנו את החיות שלנו, ואת חכמת הלב, היופי והמודעות הגבוהה שלנו. כאשר אנחנו רוכשים את היכולת לחיות "כעץ שתול על פלגי מים", ולחוש את החיות שלנו, חוזרים אלינו השמחה והאהבה. תחילה מגיעים אלינו "המצבים" עצמם, כשהם נייטרלים (לא רעים ולא טובים) ואז אנחנו מוסיפים להם הערות ומתייגים אותם כ"טובים"/ "רעים"/"נהדרים"/"נוראים"/ או "בלתי נסבלים"... לאחר מכן,אנחנו רואים רק את התרכובת שיצרנו (מצב ופרשנות) ומאבדים את היכולת להפריד בין שניהם.

מבחינת "הרוח" ,שום בחירה שלנו או דרך בה אנחנו הולכים אינם שגיאה. בכל דרך אנחנו לומדים משהו, והיא בונה את מי שאנחנו נהפכים להיות. אנחנו אולי מתרחקים מהמטרה שאנחנו חושבים שאנחנו אמורים להגיע אליה. אבל מה אנחנו מבינים?!

איך אפשר לזהות את התובנות בתוכנו שמגיעות מעולם הרוח? מהתבונה של היוניברס?
תובנות אלו תמיד מגיעות עם שקט וודאות, בלי המולה ודרמה, ובלי ספקולציות וחיבוטי נפש. הן תמיד מתייחסות להווה המיידי ויש בהם יסוד של קריאה שמופנית אלינו, באהבה, לפעולה.  תובנות אלו לעולם לא מלוות ברגשות שליליים (כמו כעס, טינה, קנאה, או חרדה).

כשאנחנו מחוברים אל האמת, ואנחנו אותנטיים בעמדות שלנו, אין בנו אף פעם שום צורך לשכנע אף אחד בתקפותן או באמיתותן.

בעומק טבענו קיימת שאיפה למצוא אהבה, יופי ואמת, וגעגוע למשהו שכאילו היה לנו פעם ואבד. בגעגוע הזה קיים הכוח לכוון אותנו להליכה אל המקום שנכון לנו.אולם רובנו לא מצוי בקשר עם הגעגוע והכמיהה הזאת, ואנו מעדיפים במקום ההיענות לקריאה הזאת, לחפש בידור / התרגשות / והסחת דעת.

 

אובדן של רכוש/בני זוג/או כבוד, יכול להחוות כמו מוות בגלל היותם של דברים אלו מקור לזהות שלנו. זה לגמרי תקין ואדפטיבי לרצות לספק את הצרכים שלנו ולכעוס ולתקוף את מי שמאיים על הקיום שלנו. אך אין תועלת ומקום לרגשות השליליים בעוצמה רבה כנגד מקורות ה"איום" עלינו, משום שבדרך כלל העוצמה הרבה לא נוצרת בתגובה לאיום אמיתי – אלא רק בתגובה לאיום על האגו.

ממליצים לנו לראות תמיד את חצי הכוס המלאה ולא את חציה הריק. אבל מי שבאמת מסוגל להתרכז במה שיש ולא במה שאין - לא רואה חצי כוס מלאה, אלא כוס שלמה מלאה.

יחסים אמיתיים עם אנשים סביבנו מבוססים תמיד על סקרנות, שימת לב, פליאה ואיכפתיות . אין לנו כוונה להשתמש באנשים אלה, ולהפיק מהם משהו, אפילו לא לגרום לנו להרגיש טוב יותר לגבי עצמנו. התייחסות לבני אדם כאובייקטים למילוי הצרכים שלנו, תייצר כמעט תמיד כעס או אכזבה. כאשר אנו מתייחסים אל האחרים כאובייקטים, אנחנו הופכים בעצמנו להיות אובייקטים. כשאנחנו מפסיקים לראות את הנשמה שלהם, אנחנו מאבדים גם את היכולת לחוש את הנשמה שלנו.
כשקורים לנו דברים "שליליים" או בעיתיים,  תחילה אנחנו  חווים רק את הכעס והסבל שהם מעוררים בנו, ונדמה לנו שהכל בדברים אלו הוא "רע". ממרחק של זמן,  נוכל כמעט תמיד,אם נפתח את ההרגל לכך לראות גם גרעין של "טוב" חבוי שם. אם נתמיד בכך, יחלש בתוכנו ההרגל למהר להגדיר דברים כטובים או רעים, ובמקום זאת להשהות שיפוט עד שטיבם ומקומם בחיינו ייחשף ויתפענח באופן עמוק יותר. בעקבות זאת עשוייה להתפתח בנו המודעות לאפשרות קיומו של "סדר גבוה" יותר במציאות.

שמחת החיים האמיתית, זו שיש לכלב שמקשקש בזנבו ולציפור מצייצת שמנתרת מענף לענף, אינה יכולה לבוא משום דבר חיצוני: רכוש, הישג, אירוע, או אדם בחיינו. היא נובעת רק מהתודעה עצמה.

אבדן, מחלה ומוות הם בלתי נמנעים, כך גם כאבים פיזיים,חוסר מנוחה, לחץ ופחד, אבל הם אחראים רק לכאב ולא לסבל. הסבל מיוצר על ידי המיינד, דרך הסיפור בראש והמלחמה שלנו עם המציאות.

זאת טעות נפוצה מאד לחשוב שאנחנו בכלל יודעים מה טוב לנו. אנחנו רק יודעים מה אנחנו רוצים! וזה ממש לא בהכרח מה שטוב לנו. אנחנו רואים את האמת שבכך שוב ושוב, אבל קשה לנו מאד להפנים אותה.

חשוב ללמוד לזהות בתוך חיינו את ההדרכה שהחיים מספקים לנו על ידי הקול הפנימי בתוכנו, ודרך דימויים ותובנות שעולים בנו באופן ספונטני, בלי הזמנה, בלי רצון מצידנו, ובלי כל מאמץ (בניגוד להכוונת עצמנו על ידי תכנון ומחשבה אנליטית מעשית).

יש בנו התנגדות וקושי רב לקבל את עובדת התלות שלנו באחרים. במקום לקבל ולהאמין בטוב של אנשים בהם אנו תלויים, לאהוב אותם, להכיר להם תודה, ולפתח נדיבות כלפי אחרים, רבים מאיתנו מעדיפים לרטון על כך, לכעוס, ולהיות מתוסכלים בשל כך וצרי עין.
רבים מאתנו מעדיפים לפתח חמדנות, קנאה וחוסר אונים, וחשים מושפלים בשל תלות זאת.