המיינד, מיינדפולנס ומדיטציה - והמעבר להתבוננות

מחשבות להרהר בהן במדיטציה

התהליך המדיטטיבי מכוון לסילוק מזהמים: רצונות בעוצמה מופרזת, עוינות, כעס, שנאות.

כשרע לנו אנחנו צריכים לפתח הרגל מיד לחפש מהו הדבר שנוכח כרגע בחיינו ואשר להימצאותו/ נוכחותו אנחנו מתנגדים. תמיד נמצא שם השתוקקות לכך שמשהו יהיה שונה מכפי שהוא

זה טבעו של  ignorant desire.

התודעה האנושית אינה מיוצרת על ידי המוח.  חלקים בסיסיים שקשורים לזיכרון/ לימוד מניסיון/ עיבוד אינפורמציה – כן מיוצרים על ידי המוח, אבל לא כך הוא לגבי: השראה, יצירתיות, אינטואיציה ותובנות עמוקות. מקורן של  אלה עלום. כפי שעלום המקור של החיים ושל העולם

אחנו איננו "דבר" איננו "אובייקט" נתון ומוגדר. אנחנו תהליך.

הכל בחיים ובעולם קורה מעצמו/ בלי שליטה - אינו מעשה ידינו. כלומר אנחנו מעורבים במה שקורה ויש לנו תרומה לכך. אנחנו בוחרים  כל הזמן. אבל לא בוחרים במה נבחר

חלק חשוב מתהליך ההתעוררות הוא התפתחות בתוכנו של המודעות לכך שמי שאנחנו זה לא רק הגוף/נפש/אישיות – אנחנו הרבה יותר מכך. גם אם אין לנו אפשרות להגדיר/לקרוא בשם למה שאנחנו.

ההרגשות השליליות שלנו בגלל שדברים אינם כפי שהיינו רוצים שיהיו, הן תמיד ברמה של ה seen ולא ברמה של ה seer זה ברמה של מה שיש לנו: כסף/נכסים, מראה טוב, יכולות

ואלה לא מגדירים את חווית החיים שלנו. זה הכל ברמה של מה שיש לנו. לא ברמה של מי שאנחנו (האור, הרואה, האוהב, המתרגש והמבין) גם המחשבות שלנו והרגשות שלנו הן משהו שיש לנו, ולא מי שאנחנו. אנחנו התבונה שמייצרת מחשבות והלב שחווה רגשות ולא המחשבות והרגשות

המיינד המשתוקק בתוכנו מתרכז כל הזמן באובייקטים. בכאלה שהוא רוצה להשיג ולהחזיק אותם ברשותו ולקיים אותם ולהגן עליהם כדי שיהיו ברשותו לנצח. אבל זה יעד בלתי אפשרי להשגה ולכן מביא אתו תמיד באופן בלתי נמנע, אכזבה וסבל. אבל אנחנו יכולים לתרגל מעבר להתבוננות בהשתנות של הכל בעולם. מתוך חכמה. המעבר מתשוקה להתבוננות חכמה מגביר בתוכנו את השקט. לכן הבודהא הנחה אותנו להרהר רבות באופן תמידי באניצ’ה. בכך שהכל במציאות נתון לשינוי תמידי.  זה תרגול שיכול לייצר בתוכנו הבנה מיטיבה שתביא יותר שקט פנימי ופחות סבל.

האופי/ האישיות שלנו – שלעיתים עומדים בדרכנו אל האושר ומאמללים אותנו – הם במידה רבה רק מקבץ של הרגלים מנטליים/ דפוסי התנהגות/ ואופני ראייה, והמוצקות שאנחנו מייחסים להם היא אשלייתית. למיינדפולנס ומדיטציה יש את היכולת – לכן – לפרק ולמוסס אותם ולחולל בנו שינויים.

המדיטציה ומיינדפולנס ככלי לשחרור

המיינד שנוטה לשקוע בהשוואות ביננו לאחרים. בין מי שהם ומה יש להם בהשוואה למי שאנחנו ולמה שיש לנו, הוא מיינד שיש בו defilement מאותו סוג של המיינד ששקוע ב conceit לב העניין בשני המקרים הוא עודף תשומת לב ל: אני/עצמי עם צורך להיות "יותר" ובדרך כלל גם עם צורך מוגזם בתיקון/ שיפור עצמי תוך כדי השוואות עם איזשהו אידאל

הנאות מייצרות הרגשה זמנית טובה ומביאות איתן הקהייה של כאב והיסח דעת, אבל הן אינן מביאות לנו שמחת חיים

טבעי לנו לפעול מתוך ה "חיה" שבנו/ על פי האינסטינקט ההישרדותי:

להתגונן

לתקוף

להיות עוינים לפעמים

עם קנאה תחרותית

לנטור

כל התנועות שמקורן ב greed and aversion

ייטיב איתנו להיות בתשומת לב לכך – לזכור/לשים לב – שזה לא רק גורם סבל לאלו שכלפיהם הדחפים האלה מופעלים – אלא שזה גם מאמלל אותנו. צריך לנסות לזכור – שגם הם אנשים שקשה להם – לעורר בעצמנו חמלה כלפיהם ולנסות למצוא בעצמנו נדיבות כלפיהם.

אותו דבר גם ביחס לתנועה הטבעית והשכיחה של שימוש באנשים סביבנו. גם  זאת תנועה מתוך greed והיא מזיקה לכולם סביבנו ולנו. ייטיב לנו להיות מיינדפול  - לגבי הצורך בתנועה פנימית נגד הדחפים ההישרדותיים שלנו שסוגרים לנו את הלב – ומנתקים אותנו מאהבה ויופי.

תמצית התרגול של מיינדפולנס היא מאמץ לסילוק המזהמים מהתודעה שלנו (תאוות לא נשלטות ולא מיטיבות, אלימות ושנאות ותעתוע) – וטיפוח איכויות הלב: נדיבות אוהבת, חמלה, חיבור אל היופי, הכרת הטוב וראיית השפע.

יש בנו לצד הגוף/נפש/אישיות, גם מימד שמימי שדרכו אנחנו חווים ומבטאים:

חכמה

הבנה עמוקה

יופי

אהבה וחמלה

זהו מימד שקורן/זוהר מתוכנו ושדרכו מתאפשרת לנו גם חוויה של הנאות לא ארציות:

אהבת אמת

חסד

נדיבות

המקור לכל אלה הוא מסתורי. זה לא מיוצר על ידי הגוף/מוח – לא מגיע מנסיון ולא מזיכרון.

אחד ממקורות הסבל העיקריים הוא השוואות בינינו לבין אחרים סביבנו: כמה אנחנו יפים/ מצליחים/ עשירים בהשוואה/ כמה אנחנו מאושרים/ נהנים בהשוואה.

ואנחנו לגמרי שוכחים:

שלא ניתן להשוות כי אנחנו נעים על פני מערכות צירים שונות.

כאילו יש לנו מסעות אחרים... כאילו באנו לעולמות אחרים עם מטרות אחרות ויעדים אחרים

גם בלי להיות "רוחניק" זה נראה אינטואיטיבית כאמת

אי אפשר להשוות בין מסלול של ציפור למסלול של נמר או של פיל.

בכאב שמגיע עם ההשוואות האלה יש מעין הנחה שמי שהתפתח כפיל מצפה מעצמו להיות יכול להתפתח כמו נשר, והרגשה של כישלון על חוסר היכולת להתפתח כך. וזה מופרך וקצת לא שפוי

ויתרה מכך, איך אפשר לדעת/ לשער את טיב חווית  החיים של אחרים? איך אפשר לדעת אם אדם אחר לידינו מאושר יותר או פחות מאיתנו?

קל ופשוט לערוך השוואה של ההיבטים הכמותיים והאובייקטיביים: עושר, נכסים, משאבים. אבל איך משווים היבטים איכותיים סובייקטיביים: רגישות ליופי, יכולת לפתח תובנות, יכולת לאהוב, יכולת לחוות חמלה, לפתח הכרת תודה וראיית השפע. ברור שהשוואות הן עניין מופרך. המיינד המתעתע נוטה לערוך אותן, אבל אין להן בסיס

בנוכחות חסרת השתוקקות יש שקט פנימי, סיפוק ושמחה

ההבנה שאנחנו איננו הגוף שלנו, ושהתהליכים שמתרחשים בגוף: הזדקנות, מחלות, או ירידה בתפקוד שלו – אינם "בגידה" של הגוף ואינם מגדירים אותנו – היא הבנה משחררת.

שקט נפשי - שמחת חיים