הרהורי מדיטציה ותהליך ההתבוננות

במה להרהר במדיטציה שלי?

המיתוסים המכוננים: ויפח באפיו נשמת חיים/ הגירוש מגן העדן בגלל החטא הקדמון של האכילה מעץ הדעת טוב ורע.

תמצית החטא/הטעות/האוויג'ה: היא החשיבה המושגית להבדיל מהתבוננות/תנועה של מודעות, כיוון שלא מובילה אף פעם אל אמת, ורק מייצרת את העצמי האשלייתי/הרצונות/וההזדהות הכובלת.

Salvation is the escape from concepts (A course in miracles)

Nothing real can be threatened, nothing unreal exists. Herein lies the peace of G-od

השיפוט של המציאות (שימוש במושגים) במקום ידיעת המציאות הוא הסיבה לאובדן השקט/אושר בחווית החיים שלנו.

בבודהיזם אין עיסוק בדעות, אמונות, ואידאלים, אלא הרהור במציאות ובטבעה.

אחת התובנות/התפישות החשובות ביותר בבודהיזם היא "שהאמת (החכמה) משחררת" ושמקור הסבל העיקרי הוא התעתוע כלומר אי ראיית המציאות ניכוחה. בעיקר התייחסות אל המציאות דרך רצונות/אשליות והשלכות ותפישה לא נכונה של התפקיד (השולי...) שאנחנו ממלאים במשחק.   וזה מרגיש נכון אינטואיטיבית: אם אנחנו לגמרי יודעים את המציאות באופן מלא, לא נוכל להיות מדוכאים, כיוון שידיעה מלאה תביא לקבלה מלאה  של המציאות שלא באופן "אישי", והפסקת תלונה וויכוח פנימיים, ועוד יותר מכך לא תהיה בנו חרדה (שמיוצרת תמיד על ידי הבלתי נודע)

טבעי לי לקחת הכל באופן אישי (מה זה אומר עלי.... הלבד.... העדר השפע....) בעוד שבמציאות הכל הוא תוצאה של תנאים ונסיבות.... ככה זה.... וגם מה שקורה הוא ממש בדרך כלל לא מה שזה נראה שקורה לפי הסיפור של הקול בראש שלנו.

לא מדובר בשיטה שתביא להישגים כאלה או אחרים attainments of all sorts אלא בתנועה הפוכה של וויתור/שחרור/הרפייה של השרירים התפוסים של האגו/הרצונות שלנו ובעצם הפסקת ניהול העניינים על ידי האגו והשארת החיים בידי התודעה הבלתי אישית – לא אנחנו עושים דברים. מועיל לנו במהלך דרכנו בחיים להסיט את המבט שלנו מהמימד של מה קרה לנו ברמה האישית והאנושית (שיתכן ששם לא היו כל הישגים) לעבר מה שקרה במימד של התודעה.

מדיטציה ומיינדפולנס - טיפול באמצעות המודעות שמובילה להתבוננות ושינוי תודעה.

כי למה אנחנו בעצם משתוקקים? רודפים אחרי? ההיפטרות מרצון. במצב של אושר/מלאות/שלמות – אין בנו רצונות לכלום. בבסיס של זה מדובר במצב תודעתי של קשר שלנו אל משהו בתוכנו. זיקה אל עצמנו שמכירה בכך שזה לגמרי  בסדר להיות אנחנו – כמו  שאנו – בלי להרגיש פגומים, וזה כמו סוג של נס כשמתאפשרת לנו הזיקה הזאת אל עצמנו,  וכל ההתרוצצות שלנו בעולם אחרי דברים/פעילויות/יחסים ומצבי תודעה – היא חיפוש אחרי תחליפים.

אחת ההנחיות העיקריות: במקום חתירה מתוך רעב/צמא בלתי ניתנים למילוי למציאת מה שנראה לנו כמפתח לאושר שלנו, במקום זה לעשות את התנועה ההפוכה של letting go מתוך הבנת התעתוע של התשוקה, ראיית ההשתנות של הכל, וההבנה של האנאטה וההתהוות המותנית. השחרור הזה מתאפשר בעיקר בגלל הפסקת ההצמדות שהאנאטה מאפשרת.

אחת העצות /התרגולים הכי חשובים של הבודהא: התבוננות רכה בעצמנו בלי שיפוטיות, כי המקור של הסבל שאנחנו חווים נמצא בחוויה של – sense of lack – וראיית עצמנו כאילו משהו לא בסדר בנו/אצלנו, שתמיד מגיע בגלל ההזדהות שלנו עם המיינד/בודי, עם תחושת הניפרדות שלנו שמגיעה עם כך, ושיכחת ה-   true self – ששם אנחנו חווים goodness ואהבת עצמנו  - חווית ה – I amness שבה אנחנו שלמים והכל טוב. לא בעולם הבא. אלא כאן בעולם הזה. עולם שכולו טוב.

ומה ההוכחה הניצחת לכך? חווית השקט והעדר תחושת החסר שאנחנו חווים בזמן המדיטציה. זה מראה לנו שכל החסר ואי הנחת מיוצרים ומתוחזקים על ידי המיינד/החשיבה.

חווית החיים שלנו (שמייצרת אושר שמחה ואהבה) מגיעה מהתבוננות שלנו אל מחוץ לנו, בעוד שהמיינד והחשיבה עם האגו שמאחריה מבוססות על זווית בדיוק הפוכה! וזה בדרך כלל מגיע עם ביקורת ושלילה עצמית. נובע מהזדהות מוחלטת עם הבודי/מיינד וחשיבות עצמית מוגזמת ומייצר רגשות ומחשבות של חוסר ערך, בושה/אשמה/וקנאה. (מחשבות מענות של "מה זה אומר עלי?")

החשיבה היא זו שיוצרת את תחושת הנפרדות והשבריריות ואת המתקפות שלנו כלפי עצמנו.

Love our true essence which is also the Beloved. Nothing you can do but you can learn to be you in time! It's easy! All you need is love!

Happy is the man who is nothing (Jiddu Krishnamurti)

Realizing it is the source of wisdom. But, at the same time we are also everything, and this is the source of love!

מה יש בידינו לעשות בנדון? Just pause! פה ושם לרגע קצר.... הפסקת החשיבה - טעימה של נוכחות ודממה, ואז העדר הסבל והמתיקות של כך אולי ייצרבו בזכרון שלנו, ואולי נהפוך את זה קצת יותר להרגל בחיינו. כל השאר זה פילוסופיה/דעות/רעיונות.... אבל הדבר הקטן והפשוט הזה – הוא נקודת המשען הארכימדית להזזת והנעת העולם שלנו

הדבר הכמעט יחידי שנתון להשפעתנו ושהוא בעל החשיבות הגבוהה ביותר בחיינו, הוא האיכות של התודעה שלנו, דרך היכולת שלנו להתנתק ממכונת החשיבה. אין לנו יכולת להשפיע על אופן פעולתה האוטומטי, אבל אפשר בעיקר דרך מדיטציה, חקירות אינטלגנטיות וחסד שמימי, להתנתק מהמכונה.

זה החופש מההתניות/ השחרור/ הסוף של הסבל/ השער ל deathless - הפניית הגב למחשבות ההישרדותיות שנדמה לנו שהן חיוניות לנו - למרות שההיפך מכך הוא הנכון – ופינוי מקום אינסופי לאינטליגנציה אמיתית/ לנס/לפלא ולשפע.

חלק מאיתנו מגלים במהלך החיים מימד של החיים שמעבר לאינטרסים והרצונות האישיים שלנו, מעבר לעולם החיצוני ומעבר לאובייקטים. זה קורה בגלל אכזבה מהעולם, או בגלל שבר/אובדן, חוסר נכונות "לשחק את המשחק", או שיש בנו רעב לאמת ומשמעות, ולחלקנו זה גם יכול לקרות בגלל חוויות עוצמתיות/מיסטיות של מפגש עם יופי ואהבה.  ואז לעיתים גם מתוודעים אל טבענו האמיתי – המתבונן בתוכנו – זה שרואה ויודע ומבין – אשר מייצר רק טוב, אהבה, אמת ושקט פנימי, ונהיה לנו ברור לגמרי – לא רק קונספטואלית אלא חוויתית - שיש בחיים משהו עוצמתי ומסתורי מעבר למציאות החומרית והקונקרטית, ומעבר לאגו השברירי שלנו, ואנחנו גם מתוודעים לתפקיד שאנחנו ממלאים במשחק הזה. אנחנו בוראים עולם.

"העולם" שאנחנו חווים אינו כזה "כשלעצמו" – אלא הוא construct של התודעה שלנו, ואז אנחנו מוסיפים אליו שכבות נוספות של פרשנויות ושל חשיבה שלילית. והדרך היחידה לחמוק מכך היא דרך הכניסה אל הדממה

הדממה אינה מפלט מפני "גורל מר".... לא נטילת פסק זמן כדי להרגע מהחיים הקשים שלנו! הדממה היא הפסקת ה – construct פרי מוחנו הקודח שאחראי לכל הסבל שלנו. זו אינה מציאות חיינו שמאמללת אותנו אלא רק החשיבה שלנו. החיים שלנו – הם תמיד (אלא אם יש לנו כאב פיזי) טובים. יש בהם תמיד "פלא" ו "נס"! שבקלות נשכחים כשהחשיבה משתלטת עלינו ונראית לנו תמיד כמשקפת את מציאות חיינו. וזה לא אומר לשקר לעצמנו/ להכחיש/להדחיק.... זה לא אומר שמה שאין לנו הוא משהו שיש לנו.... אבל זה לא צובע לנו את כל החיים/התמונה.

אנחנו מבינים אז, שהכניסה אל המימד הזה זמינה לנו עכשיו מייד ובכל עת שנזכר ונחפוץ בכך.  בכל רגע שנתעורר מההליכה שלנו לאיבוד בתוך העולם שמהפנט אותנו שוב ושוב.

והדרך לשם/דלת הכניסה נמצאת בהפסקת השהייה בתדר של חשיבה קונספטואלית/אנליטית ובמעבר לתדר אחר של התבוננות וחשיבה אינטואיטיבית ("כי מה שחשוב באמת סמוי מן העיין"/ "אין לראות את הדברים היטב אלא בלב בלבד")

חלק מהתובנות הכי חשובות להרגשה טוב בחיים:

יש בנו שניים:1) אישיות/גוף עם חשיבה/רצונות/ומטרות אנושיות ו – 2)תודעה/נשמה/רוח עם התבוננות בלי חשיבה. 

ההכרה בכך שאין אני/מרכז –מי שחשבנו שמחליט ושולט באירועים

הדהרמה מנחה אותנו לדעת ולהבין את מציאות חיינו ולקבל אותה, שאם לא כן נסבול. וגם היא אומרת שאפשר עבורנו לקבל כל מציאות – אם כך נבחר.

שוב ושוב להתבונן במה שקורה ובמה שעולה ולהגיד : "ככה זה עכשיו!"

ומצד שני הדהרמה מנחה אותנו גם לזהות ולהיות מודעים לאשליות והתעתוע של העולם (שאם לא כן נסבול)

התגלית כאן היא: שאין לנו הרבה שליטה על מה שקורה בחיינו וגם לא כל כך על הרגשות שזה מעורר  בנו – אבל יש לנו את היכולת לבחור באופציה של קבלה של מה שהחיים מביאים אל פיתחנו, בלי בכיינות/וויכוחים ותלונה פנימית, התבוננות שקטה בכל מה שקורה. ואפשרי לנו גם לפתח הרגל ליזום shift קל – שוב ושוב – מהזדהות מוחלטת עם הגוף/אישיות בתוכנו – אל הצופה/המתבונן – האור שבתוכנו.

קבלת המציאות מתאפשרת גם בגלל ראיית הככות של הכל כתוצאה של מליוני יסודות של התהוות מותנית, וששום דבר – לכן לא יכול היה להיות שונה מכפי שהוא.  ובעיקר בגלל ההבנה שגם מה שנראה נורא – אינו באמת נורא ורק החשיבה שלנו צובעת אותו בצבעים נוראיים, ואנחנו לא מצליחים לזכור את זה – ושוב ושוב מאמינים למחשבות שלנו.

התודעה שלנו – שהיא מי שאנחנו – אינה מוגבלת לגוף ואינה נוצרת על ידיו – היא מגיעה מחוץ לנו וזוהרת בתוכנו וקורנת מאיתנו.

העולם הזה של מודעות הוא המימד של ה – deathless  שבו אין פחד וסבל ותחושת חוסר. כשנמצאים במקום הזה – בלי מחשבות – אפשרי לנו לראות שאנחנו לא צריכים כמעט כלום – וגם בלי הרבה ממש טוב לנו.

חשוב ללמוד להשקיט את החשיבה ולהפסיק להאמין למה שהיא אומרת לנו.

החשיבה בתוכנו מופעלת על ידי המוח ההישרדותי – שעל פי טבעו מתמקד במה שאין. בסיפורים שליליים, רצונות מוגזמים, התנגדות, מאבק, והתגוננות – ועל ידי ההתניות התרבותיות שלנו שמעצבות את המטרות שלנו בחיים שנשאף/נחתור להשיג, ואת מערכת הצירים שנחזיק לפנינו.

וההתניות האלה מאד חזקות – לגמרי לא מודעות – משותפות לנו ולרוב מי שסביבנו – כאילו היו חוק טבע שהאמת שלו מוחלטת ובלתי מעורערת. כאילו אין בכלל אפשרות אחרת לחוות את החיים ולהתנהל בעולם, עם הרבה תחרותיות ופערים מעמדיים. ההתניות התרבותיות האלה עמוסות בקביעות ערכיות ושיפוטיות על : טוב/רע, מוצלח/כשלון, ואז לפעמים הן ממלאות את חלקנו בתחושת הישג וגאווה ואת חלק מאיתנו ברגשי אשמה/כשלון/בושה/דיכדוך, וכל זה לא בגלל גורמים אמיתיים, אלא רק מוסכמות/מקובלות.

אחד מגורמי הסבל הגדולים ביותר נוצר על ידי ההשוואות – לא בגלל שהן מייצרות קנאה – אלא פשוט בגלל שהן מייצרות תפישה של מה אפשרי ו – "מגיע" לנו. ואנחנו לא מבינים שמה שאפשרי לאחד לא בהכרח אפשרי לשני. לא בגלל שהוא "פחות" משהו... אלא כל אחד וגורלו ומה שהככות של הדברים מביאה אליו. כי הסבל הוא לא מכך שאין לנו משהו שאנחנו רוצים שיהיה לנו, אלא מהמחשבה שהמשהו הזה היה צריך להיות.

לכן נדרשת הפסקת החשיבה כדי להכנס אל המימד הרוחני – כיוון שהחשיבה מגיעה מהעולם של מה שנוצר/נולד ומההתניות האישיות והתרבותיות.

הסבל לא נוצר על ידי התפתחות בתוכנו של רצונות – לא אפילו כשהרצונות נהיים תשוקות. הסבל נוצר כשמתעורר grasping   כאשר נוצרת הצמדות/הזדהות שבגללה מתחילים להתייחס אל  מושא הרצון כמשהו שאנחנו "חייבים" שיהיה לנו או שיקרה לנו!!!

נורא קל וטבעי לחשוב שהאושר והשמחה בחיים מותנים במה שאנחנו ובמה שיש לנו. אבל זה לא נכון. כן – מה שאנחנו ומה שיש לנו תורמים לנעימות, להנאות, סיפוקים, גאווה, לנוחות ולבטחון הקיומי. אבל הם לא מייצרים אושר. מה שהכי משפיע על חווית החיים שלנו – זה גילוי המתג שמדליק את האור בתוכנו ומייצר הבנה, יופי, ואהבה. המיינד הטועה שלנו לא מסוגל להבין את זה – הוא יטען אחרת – ויאמלל אותנו.

הדחף להשרדות ולהישגים והנאות מביא איתו מתח,אלימות, קונפליקטים, ושימוש באנשים ולכן מנוגד לחתירה לאושר/אהבה/ ושקט פנימי. זהו המצב התודעתי הנורמלי של מרבית האנושות, והפגיעה שלו בשמחה ובשקט הפנימי מפסיקה להיות מורגשת.

"אשרי עניי הרוח כי להם מלכות שמיים"

No owning/willing/knowing – וויתור על השריון/ההגנות/המשענת, ובמקום זאת הסתמכות רק על הלב/הנשמה/ואלוהים.

Be nothing!

כמעט בלתי אפשרי - אבל הכרחי - להבין שתמונת העולם שהמיינד שלנו מראה לנו אינה מייצגת מציאות עובדתית. שהוא לא צופה במציאות אלא מייצר/חולם אותה. מתוך sense of lack, "צמא", חוסר סבלנות, קנאה, חרדתיות/חששנות, וקושי להסכים לקבל את מה שיש.

אז מה עושים בעניין? קצת מתקנים את הסיפורים בראש ושמים לב לשקרים שיש מאחריהם, אבל בעיקר עוברים שוב ושוב מחשיבה להתבוננות, מהמוח אל הלב, מהאגו השביר עם ה – sense of lack אל ה self  our innermost essence/true nature-, מרשימות מלאי וגליון ציונים עצמיים והשוואות אל יופי אהבה ותובנות.

העצמי שלנו/ המודעות וההתבוננות מייצרות שפע/קבלה מלאה/עולם שכולו טוב/חף מעצמי. ומכאן מגיעה חכמת הלב – עם ידיעה אמיתית.

אנחנו מקור הסבל שלנו: מאמינים למה שהמחשבות שלנו אומרות,  לוקחים הכל באופן אישי/שואבים מזה את הזהות שלנו/עוצמה מוגזמת של רצונות.. מחפשים את עצמנו בתוך זה ושוכחים מי אנחנו – ואז מאבדים את החיבור אל המקור ואל הפלא והנס של החיים. מופעלים על ידי האגו עם הרצונות החזקים והחתירה תמיד אל מה שאין, הרחק מההוה אל העתיד, עם קונפליקטים  והתגוננות ונפרדות – בעוד שהוא רק קונספט ולכן הופך את העולם שלנו לקונספט - מנתק אותנו מהאלוהי בחיים/מהפלא והנס. הוא פגיע ומצריך המון תחזוק וחוסם יחסים עמוקים עם בני אדם ועם הטבע.  "כשהאני" נעלם נכנס לתוכנו האלוהים.

כל מי שסובל וזקוק לעזרה - תוקף את עצמו ובכך מייצר בתוך עצמו מצוקה.  מה שהוא אינו מבין, זה שאותו "עצמי" שהוא תוקף, הוא תפישה שהוא עצמו המציא, ואז מגן עליה בחירוף נפש.

- הסבל הוא נורה אדומה שמפנה תשומת ליבנו לתעתוע וחוסר איזון ושולחת אותנו חזרה הביתה

כאשר אנחנו מתחילים להתייחס אל הסבל שלנו כאל משהו שאנחנו מייצרים – הוא מייד פוחת

מה שחיוני על מנת שתהיה לנו גישה אל השמימי/הפלא/השפע – זה דבר פשוט: אמירת "כן" לחיים – קבלה מוחלטת באהבה של מה שהחיים מביאים כאילו אנחנו בחרנו הכל! ואז מתרחש הפלא!

זה הקטע המבלבל בתרומת אובייקטים לאושר שלנו.  הם מביאים תחילה רק הנאות סיפוקים וגאווה, ואז גם אושר אם בגללם אומרים "כן!" – ואז בטעות מסיקים שאובייקטים מביאים אושר.

מה שיכול מאד לעזור בקבלת הדברים זה להבין שהם לא היו יכולים להיות לא כפי שהם. זה חף מ"עצמי". הכל עבר דרכנו אבל לא בגללנו. הכל קורה מעצמו. גם מה שאנחנו עושים וגם הבחירות שלנו. רק נדמה לנו שאלו יוזמות שלנו (הליצן) וזה נורא חשוב כיוון שמרבית הכאב על מה שאין לא מגיעה מכך שאין, אלא מתחושת החמצה ו/או כשלון. אין בחיים שגיאות. כל מה שקורה הוא או אירוע קוסמי או מנוהל מהשמים. אפשר להשען לאחור ולהרגע (ולעשות מה שנידרש לעשות) כך מפחיתים חרדות ומגבירים equanimity. רק האגו מתווכח ומתנגד לחוסר הנמנעות של הכל. מתבונן בכל מה שקורה מהזווית של הנידיות שלו.

All is well and unfolding as it should

הבנת מה שעושה אמירת ה"כן" מאפשרת גם להבין את המתמטיקה של האושר.

- יש בנו שניים. האגו ומי שאנחנו באמת. מקור היופי התובנות והאהבה שמייצר את העולם שלנו

מגלים את מי שאנחנו – our true nature/ the self רק חוויתית ולא קונספטואלית – העצמי קורן  מתוכנו ומייצר את העולם שלנו.

העצמי מתחיל להיות עבורנו הזהות האמיתית שלנו – our true nature – בתהליך ממושך שבו מתבהר לנו שכל הדימויים והתפישות שלנו על הגוף והאישיות שלנו והסיפורים שלנו בראש – אינם באמת מי שאנחנו.

- העצמי שלנו מוזן על ידי משהו מחוץ לנו. זהו אלוהים שמנחה אותנו.דרך מה שאנחנו מבינים בחכמת הלב שלנו. תובנות ואינטואיציה אינן מיוצרות על ידי המוח האנושי. מפתחים יכולת להסכים לא לדעת. תמימות עם אלוהים. עניי רוח להם מלכות שמים.

- המימד הזה בתוכנו בורא עולמות (כמו אלוהים).  היצירה האמיתית של בני האדם אינה ציורים או פיסול – אלא העולם שאנחנו בוראים. אנחנו לא חיים כולנו באותו עולם ולא חווים את אותה חווית חיים. כל אחד מאיתנו בורא עולם  חד פעמי ושונה מזה של שאר בני האדם. כל אחד מאיתנו פוגש כל העת "חומר" ונופח בו – תוך כדי הזיקה שמקיימים איתו – נשמת חיים

- איך נכנסים לשם?

Stillness // presence // surrender

- We are here for a single purpose: to experience love

- מקור הסבל הנבערות: גוף/נפש, הזדהות עם ה- form , דחף לשליטה והסיפורים בראש, התנגדות למה שיש ולא יכול היה לא להיות, sense of lack, שלושה סוגי השתוקקות: לקבל משהו שאין לך (חושים) להיהפך למה שאנחנו איננו, או לסלק מעצמנו את מה שאנחנו. לא מבינים שכל אלה לא באמת בידינו והם לא מי שאנחנו באמת. ללמוד שהכל קורה בעצמו – לפעמים דרכנו – אבל לא בגללנו. התכחשות פנימית לאניצ'ה( שבריריות החיים)/להתהוות המותנית, ה – suchness של הדברים, החשיבות המוגזמת של אובייקטים ושל מי שאנחנו כבודי/מיינד

האמור לא מתייחס רק לסבל גדול אלא גם לאי נחת שרק מעיבה עלינו כמו עננים שמסתירים שמש

- אחד מסודות ההתמודדות עם הסבל – להכנס פנימה אל ה stillness. כלומר שהסבל מוביל אל מה שלא נולד: divine – ה refuge נמצא רק ב- unborn מחוץ לאישיות וההתניות. רק שם קורים שינויים, כי כשאנחנו מבינים משהו באופן מלא ועמוק – נוצר שינוי באופן ספונטני בלי החלטה וכח רצון.

במובן מסויים הסבל שלנו אמנם מייצר כאב רב, אבל רק תודות לו נכפית עלינו הכניסה עמוק פנימה כי רק כך נוכל למצוא אי של שקט ומקלט מהיסורים.

ללמוד לטפח את המעבר מהמוח ללב.  ללמוד לטפח קשיבות לתובנות מבחוץ. לטפח הכרת תודה

ללמוד לטפח את היכולת לזהות את הפלא של החיים.

• וגם: ללמוד לגשת אל עצמנו (ולאנשים אחרים בעולם שלנו) עם אהבה וחמלה.

להכיל סבל באמצעות מיינדפולנס